הגדרה הלכתית
עלות השחר הוא הזמן שבו מתחיל האור הראשון של היום להאיר במזרח, לפני הזריחה הנראית של השמש. בגמרא במסכת פסחים (דף צ״ד) ובמסכת ברכות נזכר שהמרחק בין עלות השחר לבין הנץ החמה הוא ארבעה מילין, כלומר מהלך של אדם בינוני בארבעה מילין.
עלות השחר נחשב לתחילת היום ההלכתי לעניינים מסוימים, אך לא לכל הדברים. למשל, לעניין תחילת צום או סוף זמן אכילה לפני שחרית הוא נחשב כיום, אך לעניין תפילת שחרית לכתחילה ממתינים עד הנץ החמה.
השיטה של 72 דקות (מנהג רוב ישראל)
לפי השיטה הרווחת, ובכללה דעת בעל התניא ורבים מהפוסקים, שיעור מיל הוא 18 דקות, וארבעה מילין הם 72 דקות. לפי זה עלות השחר חל 72 דקות לפני הנץ החמה.
יש שתי דרכי חישוב: 72 דקות שעון רגילות (קבועות בכל ימות השנה), או 72 דקות זמניות (המתחלקות יחסית לאורך היום בעונה הנוכחית). בארץ ישראל מקובל יותר לחשב לפי דקות זמניות, ולכן בקיץ הפער בין עלות לזריחה גדול יותר ובחורף קטן יותר.
השיטה של 90 דקות (הגר״א ומנהג ירושלים)
הגאון מוילנא (הגר״א) סובר ששיעור מיל הוא 22.5 דקות, ולפי זה ארבעה מילין הם 90 דקות. דעה זו התקבלה אצל חלק ממנהגי האשכנזים בירושלים, ובעיקר לחומרא בענייני צום ובסוף זמן ק״ש של לילה.
יש מי שנוקט שיעור מחמיר עוד יותר של 120 דקות (לפי שיטת אדמו״ר הזקן ששיעור מיל הוא 24 דקות), אך זוהי שיטה פחות נפוצה לעניין מעשי בארץ ישראל.
חישוב לפי מעלות (16.1°)
במאה האחרונה התפתחה שיטה אסטרונומית לחשב את עלות השחר לפי מצב השמש מתחת לאופק. כאשר השמש נמצאת במרחק זוויתי של 16.1 מעלות מתחת לאופק, אור השחר הראשון נראה במזרח. שיטה זו משוקפת בלוחות זמנים מודרניים כגון Hebcal ומיזמני, והיא תואמת בקירוב את שיטת ה-72 דקות בערים בקו רוחב של ארץ ישראל בתקופות המעבר של השנה.
יש שיטה מקבילה של 17.5 מעלות לתחילת אור ראשון יותר עמום, וההבדל ביניהן הוא מספר דקות. רוב הלוחות המקובלים בארץ נוקטים 16.1 מעלות כברירת מחדל בשיטת הגר״א או ה-72 דקות לשיטה הרווחת.
דעת המשנה ברורה
המשנה ברורה (סימן פ״ט) דן באריכות בזמני התפילה ובזמן עלות השחר. עיקר דבריו הוא להחמיר ולא להקדים את התפילות לפני עלות השחר, אך לעניין סוף זמן אכילה לפני התענית הוא מצריך להפסיק עם עלות השחר עצמו ולא קודם.
בסימן רל״ג, ובסימנים הנוגעים להלכות ק״ש ותפילין, המשנה ברורה מקבל באופן עקרוני את שיטת ה-72 דקות לעניין הזמן המוקדם להניח תפילין ולקרוא ק״ש דרבנן. אך בענייני חומרא ובמיוחד בצומות הוא מציע להחמיר כדעת הגר״א של 90 דקות לכתחילה.
מתי עלות השחר רלוונטי הלכתית
תחילת צומות ציבור: בעשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, צום גדליה ותענית אסתר, חיוב הצום מתחיל בעלות השחר ולא בחצות הלילה. מי שאכל אחרי השינה לפני עלות מותר לו להמשיך, אך מעלות השחר ואילך אסור לאכול ולשתות.
סוף זמן ק״ש של ערבית: לדעת חלק מהראשונים, הזמן האחרון לקרוא ק״ש של לילה הוא עד עלות השחר, ולא עד הזריחה.
זמן מוקדם לתפילין וציצית: יש מתירים להניח תפילין ולברך על ציצית כבר מעלות השחר בשעת הדחק, אך עדיף להמתין לזמן משיכיר. בנוסף, עלות השחר משמש כתחילת היום לעניין הקרבת קרבנות בזמן בית המקדש.
הבדלי קיץ וחורף
הפער בין עלות השחר להנץ החמה אינו קבוע במשך השנה. בקיץ, כאשר הימים ארוכים והשמש עולה בזווית חדה יותר ביחס לאופק, האור הראשון נראה מוקדם יותר ביחס לזריחה לפי השיטה האסטרונומית. בחורף, כשהשמש עולה בזווית מתונה יותר, הפער קטן יותר.
לכן בלוחות הנוקטים בשעות זמניות, בקיץ עלות השחר יוצא מוקדם יותר ביחס לזריחה ובחורף מאוחר יותר. בלוחות הנוקטים שעות שוון (קבועות), הפער של 72 או 90 דקות נשאר זהה כל השנה - וזה ההבדל המעשי בין השיטות.