הגדרת שעה זמנית
שעה זמנית, הנקראת גם שעת המעלות, היא יחידת זמן הלכתית שמוגדרת כ-1/12 מאורך היום. בניגוד לשעה רגילה של 60 דקות שאורכה קבוע, השעה הזמנית משתנה לפי אורך היום בעונה הנוכחית. ביום שיש בו 12 שעות אור (סביב השוויון של ספטמבר ומרץ) שעה זמנית שווה לשעה רגילה של 60 דקות, אך בקיץ ובחורף היא ארוכה או קצרה יותר.
מקור החלוקה הזו במשנה במסכת ברכות (פרק א׳) ובגמרא (ברכות כ״ו ע״א), שם נאמר שזמני התפילה והמצוות התלויות ביום מתחלקים לפי שעות שוות באורכן. הרמב״ם בהלכות תפילה (פרק ג׳ הלכה א׳) מפרש שכל שעות אלו הן זמניות, ושיש לחלק את אורך היום ל-12 חלקים שווים כדי לקבוע את הזמנים.
שיטת הגר״א - מהנץ עד השקיעה
לדעת הגאון מוילנא (הגר״א), כפי שמופיע בביאור הגר״א על השולחן ערוך אורח חיים סימן רס״א וסימן תנ״ט, היום ההלכתי לעניין חלוקת השעות הזמניות מתחיל בנץ החמה ומסתיים בשקיעת החמה. כלומר אורך היום הוא הזמן שבו השמש נראית מעל לאופק, ושעה זמנית היא 1/12 מהזמן הזה.
שיטה זו מקובלת על רוב הפוסקים הספרדים ועל חלק נרחב מהאשכנזים, ובפרט בארץ ישראל היא נחשבת לעיקר הדין למעשה. רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי בלוח ארץ ישראל וערוך השלחן (סימן נ״ח) פוסקים שיטה זו לעניין חישוב סוף זמן ק״ש ושאר הזמנים התלויים בשעות זמניות.
שיטת המגן אברהם - מעלות עד צאת
המגן אברהם (סימן נ״ח ס״ק א׳) סובר שהיום ההלכתי לעניין חלוקת השעות מתחיל בעלות השחר ומסתיים בצאת הכוכבים. לפי החישוב המקובל של 72 דקות לעלות השחר ו-72 דקות לצאת הכוכבים, היום של מג״א ארוך מהיום של הגר״א ב-144 דקות (72 + 72), ולכן השעה הזמנית של מג״א ארוכה יותר.
המשנה ברורה (סימן נ״ח ס״ק ד׳ וס״ק ו׳) מביא את שתי השיטות, ופוסק שלכתחילה ראוי לקרוא ק״ש לפני סוף זמן ק״ש של מג״א, ובדיעבד אם לא קרא, עדיין יכול לקרוא עד סוף זמן ק״ש של הגר״א. שיטת מג״א מקובלת בעיקר אצל פוסקי החסידות ואצל חלק מהאשכנזים שמחמירים בק״ש.
דוגמה מספרית - קיץ וחורף בישראל
בארץ ישראל בעיצומו של הקיץ אורך היום מהנץ עד השקיעה הוא כ-14 שעות (840 דקות). שעה זמנית של הגר״א בעונה זו שווה ל-840 חלקי 12, כלומר 70 דקות בערך. סוף זמן ק״ש של הגר״א, שהוא 3 שעות זמניות מהנץ, יוצא 210 דקות אחרי הזריחה.
בחורף לעומת זאת אורך היום הוא רק כ-10 שעות (600 דקות), ושעה זמנית היא 50 דקות בלבד. סוף זמן ק״ש של הגר״א בחורף יוצא רק 150 דקות אחרי הזריחה - הבדל של שעה שלמה בין הקיץ לחורף ביחס לזריחה. זוהי המשמעות המעשית של המילה "זמנית" - השעה משתנה עם העונה.
ההבדל בין מג״א להגר״א בסוף זמן ק״ש בקיץ הישראלי מגיע לכ-40 דקות, ולפעמים יותר. בחורף ההבדל קטן יותר אך עדיין משמעותי. לכן בכל לוח זמנים מודרני (כגון Hebcal, מיזמני, וכן ב-zmanim.cc) מופיעים שני זמנים נפרדים לסוף זמן ק״ש: אחד לפי מג״א ואחד לפי הגר״א.
אילו זמנים מבוססים על שעות זמניות
כל הזמנים ההלכתיים שמספרם נאמר בשעות מהזריחה או מהשקיעה מבוססים על שעות זמניות. סוף זמן ק״ש הוא 3 שעות זמניות מתחילת היום. סוף זמן תפילה הוא 4 שעות זמניות. חצות היום הוא 6 שעות זמניות מהזריחה (או נקודת האמצע בין נץ לשקיעה).
מנחה גדולה היא חצי שעה זמנית אחרי חצות, כלומר 6.5 שעות זמניות מהזריחה. מנחה קטנה היא 9.5 שעות זמניות מהזריחה. פלג המנחה הוא 10.75 שעות זמניות מהזריחה (1.25 שעות זמניות לפני השקיעה). כל הזמנים האלה תלויים בבחירת השיטה - הגר״א או מג״א - לחישוב אורך השעה.
שיטות נוספות פחות נפוצות
בעל התניא (אדמו״ר הזקן בסידורו ובשלחן ערוך הרב סימן רל״ג) נוקט שיטה דומה למג״א אך מחשב את עלות השחר ב-72 דקות זמניות (ולא קבועות), כך שגם השעה הזמנית עצמה תלויה בעלות זמני - חישוב מעט מורכב יותר. שיטה זו מקובלת בקהילות חב״ד.
החזון איש (קונטרס שעות היום) דן בהגדרת תחילת היום ובמדידת השעות, ויש מי שמייחס לו שיטה הקרובה למג״א אך עם הגדרה מעט שונה של עלות השחר (לפי מעלות במקום לפי דקות). למעשה רוב הפוסקים נוקטים אחת משתי השיטות העיקריות - הגר״א או מג״א - והשיטות הנוספות באות לעיתים לחומרא בלבד.
משמעות מעשית בלוחות הזמנים
בלוח זמנים יומי תראו לרוב שני זמנים שונים לסוף זמן ק״ש: אחד מסומן "מג״א" (מוקדם יותר) ואחד מסומן "הגר״א" או "הגר״א ובעל התניא" (מאוחר יותר). הזמן המוקדם הוא לכתחילה לפי המשנה ברורה, והזמן המאוחר הוא הגבול האחרון בדיעבד.
בפועל, מי שמתפלל במניין קבוע אינו צריך לחשב בעצמו - המניין מתוזמן כך שק״ש תיאמר לפני הזמן המתאים. אך מי שמתפלל ביחיד או מתעורר מאוחר חשוב לו להכיר את שני הזמנים, ובמיוחד בקיץ שבו הפער ביניהם מגיע לכ-40 דקות. בכל ספק כדאי לקרוא ק״ש מוקדם ככל האפשר, ולהתייעץ עם רב במקרה של איחור משמעותי.