הגדרה: מהי תוספת שבת
תוספת שבת היא חיוב הלכתי לקבל על עצמו את קדושת השבת מעט לפני זמנה הקלנדרי - לפני השקיעה בערב שבת - ולסיים את השבת רק לאחר זמן מסוים שלאחר צאת הכוכבים במוצאי שבת. כלומר, השבת מתחילה אצלו לפני שהיום הקלנדרי של שבת מתחיל, ומסתיימת אצלו לאחר שהיום הקלנדרי כבר הסתיים.
הרעיון הוא להוסיף "מחול על הקודש" - לקחת זמן שהיה ראוי להיות חול ולהפכו לחלק מן הקודש של השבת. החיוב הזה קיים גם בכניסת השבת וגם ביציאתה, וכן בכל יו״ט.
במונחים מעשיים: אם השקיעה בקרני שומרון בערב שבת היא בשעה 19:00, האישה תדליק נרות בשעה 18:38 (22 דקות לפני השקיעה לפי המנהג המקומי), ובכך תקבל על עצמה את שבת לפני זמן השקיעה. גם במוצאי שבת ממתינים מעבר לזמן צאת הכוכבים לפני שעושים מלאכה.
מקור החיוב במקרא ובתלמוד
מקור הדין הוא בפסוק העוסק ביום הכיפורים: "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (ויקרא כ״ג, לב). הגמרא במסכת יומא דף פ״א ע״ב מקשה: וכי בתשעה מתענים? והלא בעשירי מתענים! ומתרצת שהפסוק בא ללמדנו שצריך להתחיל את העינוי של יוה״כ עוד בתשעה - כלומר, להוסיף מחול על הקודש.
הגמרא שם ממשיכה ולומדת שדין זה אינו מצומצם ליוה״כ בלבד, אלא נלמד גם לשבת ולכל יו״ט: "מנין שמוסיפין מחול על הקודש - שנאמר בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם". וכן הוא במסכת ראש השנה ט׳ ע״א.
ההיגיון מאחורי החיוב: התורה מבקשת שלא נחיה את הקודש כפעולה טכנית-קלנדרית בלבד, אלא שניכנס אליו ונצא ממנו מתוך כובד ראש - "כיוצא בו אתה אומר ויכולו השמים והארץ" - יש מקום של מתח, של הכנה, של הפרדה ברורה בין החול לקודש.
מחלוקת ראשונים: דאורייתא או דרבנן
נחלקו הראשונים בתוקפה של תוספת שבת. הרמב״ן (בחידושיו לראש השנה ט׳ ע״א) והרא״ש סוברים שתוספת שבת היא חיוב מן התורה - כך פשט הסוגיא ביומא. גם הסמ״ג מנה את תוספת שבת בכלל מצוות העשה דאורייתא.
לעומתם, הרמב״ם (הלכות שביתת עשור פ״א ה״ו) פסק שלימוד הגמרא ביומא הוא רק לגבי תוספת עינוי ביוה״כ, ואינו תקף לשבת ויו״ט. יש מן האחרונים שלמדו ברמב״ם שאין כלל חיוב תוספת שבת מן התורה, ויש שלמדו שהחיוב הוא מדרבנן בלבד. הכסף משנה ביאר את שיטת הרמב״ם בהרחבה.
הנפקא מינה המעשית בין השיטות: בספק - האם נלך לקולא (אם זה רק דרבנן) או לחומרא (אם זה דאורייתא). למעשה, השו״ע (סימן רס״א סעיף ב) פסק שיש להוסיף מחול על הקודש, והמ״ב (סימן רס״א ס״ק כ״ג) הכריע שראוי להחמיר ולהוסיף לפחות מעט זמן לפני השקיעה.
כמה זמן להוסיף - מינימום וזמן מקובל
מבחינת המינימום ההלכתי, השו״ע (סימן רס״א סעיף ב וסימן תר״ח סעיף א) פסק שאין שיעור קבוע לתוספת - אפילו זמן מועט ביותר מספיק, ובלבד שיהיה ניכר שהוא תוספת מן החול אל הקודש. המ״ב כתב שאפילו דקות בודדות לפני השקיעה מספיקות לקיום עיקר החיוב.
אולם המ״ב (סימן רס״א ס״ק כ״ב-כ״ג וסימן רס״ג ס״ק ט״ו) ממליץ להוסיף 20 עד 30 דקות לפני השקיעה, מתוך חשש לשיטת היראים שסובר שהשבת מתחילה כבר 3/4 מיל לפני השקיעה (כ-13.5 דקות). הוסיף לכך מרווח לתוספת שבת עצמה - יוצא 20 עד 30 דקות.
בפועל, מנהג ההדלקה משתנה לפי קהילות ומקומות: 18 דקות במרבית הקהילות, 22 דקות בקרני שומרון, 30 דקות בערים שונות, 40 דקות בירושלים. כל אחד מן המנהגים הללו כולל בתוכו ממילא תוספת שבת מספקת. במוצאי שבת ממתינים לפחות עד צאת הכוכבים (20 דקות אחרי שקיעה בארץ ישראל), והמהדרים ממתינים עד צאת ר״ת.
איך מקבלים את השבת בפועל
יש כמה דרכים מקובלות לקבל את השבת ולקיים בכך תוספת שבת. הראשונה והפשוטה היא הצהרה מפורשת: אדם אומר בפיו "הריני מקבל עליי קדושת שבת" וזהו - מאותו רגע השבת חלה עליו לכל דבר.
הדרך השנייה והנפוצה ביותר היא הדלקת נרות שבת. השו״ע (סימן רס״ג סעיף י) פסק שאישה שהדליקה נרות שבת קיבלה בכך עליה את השבת - גם בלי הצהרה מפורשת - אלא אם כן התנתה במפורש שאינה מקבלת. לכן רבות מן הנשים נוהגות להתנות לפני הדלקת הנרות "אינני מקבלת שבת בהדלקה זו" כדי שיוכלו לעשות מלאכה (כגון לנסוע מבית הכנסת) עד מעט לפני השקיעה.
הדרך השלישית היא קבלת שבת בבית הכנסת. אמירת "מזמור שיר ליום השבת" או "ברכו" בתפילת ערבית של ליל שבת מהווה קבלת שבת לציבור. גברים שאינם מדליקים נרות יכולים לקבל שבת בעצמם על ידי אמירת מזמור שיר ליום השבת לפני התפילה, או בעצם תפילת ערבית של שבת.
גם אם אדם לא קיבל שבת באף אחת מן הדרכים הללו, השבת נכנסת עליו אוטומטית בשקיעה - אך אז הוא מפסיד את מצוות תוספת שבת.
תנאי לפני הדלקת נרות
מאחר שהדלקת נרות מהווה קבלת שבת אוטומטית, נוצרת בעיה מעשית: אישה שמדליקה נרות בבית, אך בעלה עוד בבית הכנסת ועליה לחכות לו לקידוש - או שהיא צריכה עוד לעשות סידורים בבית - הופכת מיד לאסורה במלאכה.
הפתרון המקובל הוא לעשות תנאי. לפני הדלקת הנרות אומרת האישה: "הריני מדליקה נרות אלו, אך איני מקבלת עליי שבת עד אמירת ברכו (או עד השקיעה)". כך היא יכולה לסיים את הסידורים שלה ולקבל את השבת רק בשעה הרצויה.
התנאי הזה שכיח בעיקר בקיץ, כשמדליקים מוקדם (פלג המנחה ואילך) כדי לקבל שבת מוקדם, אך עוד צריכים לנסוע מבית הכנסת או לסיים הכנות. חשוב שהתנאי ייעשה במפורש, לא רק במחשבה. רוב הפוסקים הספרדים מקלים יותר בעניין התנאי, ויש אשכנזים שמצריכים להחמיר ולא להתנות אלא בשעת הדחק.
תוספת במוצאי שבת ובימים טובים
תוספת שבת אינה מסתיימת עם כניסת השבת - יש חיוב מקביל בסופה. השו״ע (סימן רצ״ג סעיף א) פסק להמתין לאמירת ערבית של מוצאי שבת ולעשיית מלאכה עד שיוצאים הכוכבים, מתוך הוספת מחול על הקודש. המ״ב על אתר מבאר שזמן יציאת השבת המעשי הוא לפחות 20 דקות לאחר השקיעה (בארץ ישראל), והמהדרים ממתינים עד 72 דקות (זמן רבנו תם).
אותו דין קיים גם ביו״ט: יש להוסיף מחול על הקודש גם בכניסת החג וגם ביציאתו. הדלקת נרות יו״ט בערב חג נעשית בזמן זהה להדלקת שבת (לפי מנהג העיר), ובמוצאי החג ממתינים לזמן צאת הכוכבים לפני אמירת הבדלה ועשיית מלאכה.
ביוה״כ - שהוא מקור הדין - חל החיוב באופן המחמיר ביותר: מתחילים את הצום בעוד יום (לפני השקיעה של ערב יוה״כ) ומסיימים אותו רק לאחר צאת הכוכבים של יום י׳ בתשרי. גם בתשעה באב ובשאר תעניות אין חיוב תוספת מן הדין, אך מנהג רבים להוסיף.